הבטחות צריך לקיים- חשיבות הדיבור בארץ ישראל

פרשות מטות-מסעי חותמות את ספר במדבר, הספר הרביעי בין חמשת חומשי תורה, בכך מסתיימת הסקירה ההיסטורית המתוארת בתורה, שפתחה בבריאת העולם וחותמת ערב כניסתם של בני ישראל לארץ כנען. ספר דברים החמישי מחומשי התורה יסקור את נאומי הפרידה של משה רבנו מעם ישראל ובסופו נקרא על מותו של המנהיג הדגול.
בפרשת מסעי מופיעה מצוות כיבוש הארץ: "וְהוֹרַשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ וִישַׁבְתֶּם בָּהּ כִּי לָכֶם נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ לָרֶשֶׁת אֹתָהּ", התורה אינה מסתפקת בצווי כללי אלא מפרטת את גבולות המצווה בצורה מדויקת. משה שלא יזכה לממש מצווה זו כיוון שיום מותו קרב, עד יום מותו מתדרך את העם העומד להיכנס לארץ.
ספר במדבר עוסק בעיקר בתיאור אירועים משמעותיים בחיי העם בשנה השנייה ליציאת מצרים ובשנת הארבעים ערב הכניסה לארץ. המצוות המופיעות בספר במדבר קשורות לסיפורים המופיעים בצידם. לדוגמא מצוות הקשורות לארץ ישראל מופיעות בסמיכות לחטא המרגלים שגרם לכך שיוצאי מצרים החמיצו את ההזדמנות להיכנס לארץ, מתנות כהונה מופיעות בסמיכות לפרשת קורח ועדתו שערערו על הכהונה.
פרשת מטות פותחת בעניין נדרים: "אִישׁ כִּי יִדֹּר נֶדֶר לַה' אוֹ הִשָּׁבַע שְׁבֻעָה לֶאְסֹר אִסָּר עַל נַפְשׁוֹ לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ כְּכָל הַיֹּצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂה". נדר ושבועה הם התחייבויות שאדם מקבל על עצמו, ואסור לו לחלל את דבריו, לא לקיימם: "ככל היוצא מפיו יעשה". מדוע פרשה זו מופיעה במקום זה?
יש פרשנים שקשרו עניין זה לסוף פרשת פנחס, שם מופיעים קרבנות מוסף ובפסוק המסכם את הנושא מופיעים נדרים ונדבות. פרשנות זו מבוססת על קשר אסוציאטיבי. פרשנות נוספת קושרת את פרשת נדרים לסיפור הבא אחריה, ההתחייבות של בני גד וראובן לצאת חלוצים לצבא של יהושע בן נון תמורת ההתנחלות בעבר הירדן המזרחי. התחייבות עתידית זו תקוים אחרי מותו של משה בימי יהושע המנהיג הבא, פרשת נדרים באה להבהיר חומרת הפרת התחייבות.
אני רוצה להציע אפשרות שלישית הקושרת את משמעות הדיבור לעניינה של ארץ ישראל. הדיבור הוא הכוח הקושר בין החלק הרוחני לחומרי של המין האנושי. האדם מתואר בפרשת בראשית כ"נפש חיה" ותרגום אונקלוס במקום מתרגם: "רוח ממללא", רוח מדברת. הדיבור הוא רוח העובר דרך האיברים הגשמיים של האדם, חמשת מוצאי הפה: שפתיים, שיניים, חיך, לשון וגרון. הדיבור של האדם מעיד על אישיותו ותכונותיו.
על פי המסורת האדם נברא בארץ ישראל מהעפר שעליו יוקם המזבח בבית המקדש על הר הבית. בני האדם החיים בארץ ישראל אמורים לממש את האידיאל של האדם השלם, האדם שפיו וליבו שווים, ש"מילה זו מילה" אצלו.
המקרא וחז"ל משתמשים באמירה או דיבור על מנת לתאר את בריאת העולם: "בדבר ה' שמים נעשו וברוח פיו כל צבאם", "בעשרה מאמרות נברא העולם", "ברוך שאמר והיה העולם". הבריאה במהותה היא חיבור בין רוח לחומר.
כוח הדיבור מגיע לשיאו בנבואה, שמקומה הטבעי הוא בארץ ישראל, משה אבי הנביאים הצטווה לקחת את המטה ולא להשתמש בו אלא לדבר אל הסלע. כיוון שלא נהג כך נגזר עליו שלא ייכנס לארץ.
העשייה היא בדרך כלל קולקטיבית, יש אפשרות לייצור מכנה משותף מעשי של אנשים רבים, דיבור תמיד יהיה אישי גם אם יקראו את אותו טקסט. כל אחד יש לו את כוונותיו, הטון המיוחד לו.
בגלות כוח העשייה המשותף אפיין את עם ישראל: "מיום שחרב בית המקדש אין לו לקב"ה בעולמו אלא ד' אמות של הלכה", עולם העשייה הוא העולם הנמוך, הבסיסי, מעליו עומד עולם היצירה. יצירה היא אינדיוידואלית יכולה להתגלות במיוחד בארץ ישראל, הדיבור הוא אחד הביטויים של היצירה.זה הבסיס לחופש הביטוי, החופש לייצור.
בקבלה מידת המלכות קשורה לפה, המנהיג בחז"ל נקרא דבר (דגש חזק בע' הפועל), המלכות הישראלית מקומה בארץ ישראל.
ערב הכניסה לארץ מעבירה לנו התורה את המסר החשוב הזה. השתמשו בכוח הדיבור בצורה ראויה. לימוד תורה וחכמה, תפילה, הגות ושיחה בעלי משמעות.