וְלֹא תַחֲנִיפוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם בָּהּ

פרשות מטות- מסעי מסיימות את ספר במדבר והן עוסקות באירועים שאירעו בעבר הירדן המזרחי ערב הכניסה לארץ כנען: התנחלות בני גד ובני ראובן בעבר הירדן המזרחי, דיני נחלות, זכותן של בנות צלפחד לקבל את נחלת אביהם, סיכום מסעות ישראל במדבר.

מקום מיוחד מקדישה התורה לדיני רוצח במזיד ובשגגה. רוצח בכוונה תחילה שיש ראיות חד משמעיות למעשה שעשה חייב מיתה, ולעומתו רוצח בשגגה נשלח או נמלט לאחת מערי המקלט שהיו ממוקמות בארץ מהצפון לדרום. שלש ערים בצד המערבי של הירדן ושלש ערים בצד המזרחי. הרוצח בשגגה גר בעיר המקלט ושם הוא מקבל הגנה מגואל הדם, קרוב משפחתו של הנרצח, ובנוסף ההגליה לעיר זו מהווה כפרה על הרצח, הרוצח יושב בעיר המקלט עד מות הכהן הגדול, מותו מהווה כפרה על הרוצחים בשגגה: "מיתת צדיקים מכפרת". גם רוצח בשגגה היה יכול למנוע את הרצח, אם היה שם לב למעשיו: "אדם מועד לעולם בין ער בין ישן בין שוגג בין מזיד" (משנה בבא קמא פ"ב מ"ו).
החוק המקראי מזהיר את החברה שלא לקבל כופר נפש מרוצח במזיד כדי לפטרו מעונש מוות ולא לקבל כופר נפש מרוצח בשגגה כדי לפטרו מגלות לעיר מקלט:
וְלֹא תִקְחוּ כֹפֶר לְנֶפֶשׁ רֹצֵחַ אֲשֶׁר הוּא רָשָׁע לָמוּת כִּי מוֹת יוּמָת:
וְלֹא תִקְחוּ כֹפֶר לָנוּס אֶל עִיר מִקְלָטוֹ לָשׁוּב לָשֶׁבֶת בָּאָרֶץ עַד מוֹת הַכֹּהֵן:
בחוקי המזרח הקדום נמצא את אפשרות מתן הכופר על רצח במקומות רבים, משפחות הנרצחים התפתו להסכים לקבל כופר. הגבעונים מסרבים לקבל פיצויים כספיים מדוד על מעשי שאול שהרג בהם למרות שהציע להם על פי מה שהיה נהוג: "וַיֹּאמְרוּ לוֹ הַגִּבְעֹנִים אֵין לי לָנוּ כֶּסֶף וְזָהָב עִם שָׁאוּל וְעִם בֵּיתוֹ וְאֵין לָנוּ אִישׁ לְהָמִית בְּיִשְׂרָאֵל" (שמואל ב כא ד), ולכן דוד נאלץ לתת להם שבעה מצאצאי שאול כדי שיהרגו אותם כדי לכפר על מעשי שאול, מעין גאולת דם. התורה מבדילה בצורה חדה בין דיני נזיקין לדיני רצח, בדיני נזיקין התשלום משלים את החיסרון שנגרם בעקבות הנזק ואילו ברצח הדבר אינו אפשרי.
התורה מוסיפה מספר משפטי אזהרה על הימנעות מעשיית דין ברוצחים:"וְלֹא תַחֲנִיפוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם בָּהּ כִּי הַדָּם הוּא יַחֲנִיף אֶת הָאָרֶץ וְלָאָרֶץ לֹא יְכֻפַּר לַדָּם אֲשֶׁר שֻׁפַּךְ בָּהּ כִּי אִם בְּדַם שֹׁפְכוֹ. וְלֹא תְטַמֵּא אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם יֹשְׁבִים בָּהּ אֲשֶׁר אֲנִי שֹׁכֵן בְּתוֹכָהּ כִּי אֲנִי ה' שֹׁכֵן בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל". חנופה מול כפרה, טומאה מול שכינה.

מה משמעות של החנפת הארץ?
ממקראות אחרים נראה שחנופה היא השחתה או טומאה: "וְהָאָרֶץ חָנְפָה תַּחַת יֹשְׁבֶיהָ כִּי עָבְרוּ תוֹרֹת חָלְפוּ חֹק הֵפֵרוּ בְּרִית עוֹלָם" (ישעיהו כד ה'), "לֵאמֹר הֵן יְשַׁלַּח אִישׁ אֶת אִשְׁתּוֹ וְהָלְכָה מֵאִתּוֹ וְהָיְתָה לְאִישׁ אַחֵר הֲיָשׁוּב אֵלֶיהָ עוֹד הֲלוֹא חָנוֹף תֶּחֱנַף הָאָרֶץ הַהִיא וְאַתְּ זָנִית רֵעִים רַבִּים וְשׁוֹב אֵלַי נְאֻם ה'", "שְׂאִי עֵינַיִךְ עַל שְׁפָיִם וּרְאִי אֵיפֹה לֹא שגלת שֻׁכַּבְתְּ עַל דְּרָכִים יָשַׁבְתְּ לָהֶם כַּעֲרָבִי בַּמִדְבָּר וַתַּחֲנִיפִי אֶרֶץ בִּזְנוּתַיִךְ וּבְרָעָתֵךְ. ְהָיָה מִקֹּל זְנוּתָהּ וַתֶּחֱנַף אֶת הָאָרֶץ וַתִּנְאַף אֶת הָאֶבֶן וְאֶת הָעֵץ" (ירמיהו ג א, ב, ט). ו"ַיִּשְׁפְּכוּ דָם נָקִי דַּם בְּנֵיהֶם וּבְנוֹתֵיהֶם אֲשֶׁר זִבְּחוּ לַעֲצַבֵּי כְנָעַן וַתֶּחֱנַף הָאָרֶץ בַּדָּמִים" (תהלים קו לח).
הרמב"ן (רבי משה בן נחמן גירונדי (מגירונה), נולד בגירונה שבספרד בשנת ד"א תתקנ"ד (1194), ונפטר בארץ ישראל בשנת ה"א ל' (1270)) מפרש בדרך שונה: "וענין החנופה הוא הנאמר בקללות (דברים כח לח - מ), 'זרע רב תוציא השדה ומעט תאסוף, כרמים תטע ועבדת ויין לא תשתה, זיתים יהיו לך ושמן לא תסוך, כל עצך ופרי אדמתך יירש הצלצל'. כי כל חנופה עשות הפך הנראה והנדמה לעינים, והוא עונש בארץ בעבודה זרה ובשפיכות דמים ובגלוי עריות", אי עשיית דין ברוצחים יגרום לכך שהארץ לא תיתן את יבולה נגד טבעה, המחניף התנהגותו הפוכה מדעתו.
ל"כלי יקר" (רבי שלמה אפרים מלונטשיץ (או: 'איש לונטשיץ') נולד בלונטשיץ שבפולניה בערך בשנת ש' (1540). רבו המובהק היה המהרש"ל. משנת שס"ד (1604) כיהן כעוזרו של המהר"ל ברבנות העיר פראג וכראש הישיבה בה, ולאחר פטירת המהר"ל בשנת שס"ט (1609) מונה לרב העיר. נפטר בשנת שע"ט (1619)). פירוש מעניין: "והרשעים הרוצחים מחניפים את הארץ ליתן לה דבר לבלוע, וזה החנופה כי כל הנותן דבר אל הבלתי ראוי לו כדי שיחזור גם הוא ויתן לו דבר מה זהו נקרא חנופה, וכן הדבר שהארץ מחנפת לרשעים ליתן להם את יבולה וכל צורכיהם אשר מן הארץ מוצאם וכן מקום לדור ולהתקומם עליה אף על פי שהרשעים אינן ראוין לכל זה כמו שנאמר (ישעיה כד ה) והארץ חנפה תחת יושביה. וזה שאמר כי הדם יחניף את הארץ כי הרשע נותן לה הדם לבלוע כדי שהארץ תתן לו לעומת זה מסלתה ומשמנה, על כן לא יכופר לארץ כי אם בדם שופכו וכפרה זו על מה שהחזיקה הרוצח אפילו רגע אחד כי חנופה תחשב לה הדבר ויאמרו ששניהם מחניפים זה לזה."
לדעת הרמב"ן חברה המעלימה עיין מרוצחים פוגעת בטבע, ביבול הארץ, לדעת ה"כלי יקר" הארץ נענשת על שיתוף הפעולה שלה עם הרשע הרוצח נותן לה דם והיא נותנת לו מסלתה ומשמנה. בעומק דבריו נראה שהטבע הדומם משתף פעולה עם הרשע, ותיקון הטבע הוא עשיית דין בפושע.
פעמים רבות יש לנו תחושה אחרי אירועים קשים "עולם כמנהגו נוהג", השמש זורחת בבוקר ושוקעת בערב, האדמה נותנת את יבולה. מציאות זו נראית כאילו הטבע אינו מתרגש ממה שקרה, ואם כך הוא כביכול משתף פעולה. הפושעים ממשיכים את מעשיהם והעולם מאיר להם פנים. עולם כזה מסלק את השכינה, עולם ללא רוח הוא כגוף ללא נשמה. הדבר חמור יותר בארץ ישראל שבה השכינה נגלית יותר מכל מקום אחר בעולם. ביעור הרע במיוחד הפושע שרצח זו הדרך להחזיר לעולם כולל לחלקו הדומם את אופק רוחו, ואז החיים מקבלים משמעות, לא רק חיים פיזיים אלא חיי מוסר ורוח.