וידבר ה אל משה בא אל פרעה

📌לאומיות על בסיס אוניברסלי

פרשת בא הפרשה השלישית בספר שמות מביאה בפנינו את הנושא המרכזי של הספר כולו: "אקסודוס"- יציאת מצרים. לידת עם ישראל, העם שהיה משועבד מאות שנים במצרים, כמעט ונטמע לחלוטין בתרבות המצרית כפי שמתאר יחזקאל הנביא (כ') יוצא לאוויר העולם.
האם מדובר באירוע לאומי בלבד או שלאירוע זה יש משמעות אוניברסלית?
כשה' ממנה את משה מתוך הסנה הבוער וגם לאחר מכן בעת המשבר, כשמשה מתחיל את שליחותו ומצב העם נהיה גרוע יותר, ה' בדבריו מזכיר למשה את האבות: אברהם, יצחק ויעקב. הזכרתם בעלת שתי משמעויות, האחת המחויבות האלוקית להבטחה לאבות שמזרעם ייצא עם שיירש את ארץ כנען, והשנייה שההתגלות האלוקית ביציאת מצרים תהיה יותר משמעותית מאשר ההתגלות לאבות. ה' התגלה לאבות דרך המציאות הטבעית הנורמלית, ואילו ההתגלות למשה בעת יציאת מצרים תהיה בשם הוי"ה המציין את היכולת האלוקית לשנות את סדרי הטבע.
אברהם שממנו התחילה המהפכה של גילוי שם ה' בעולם, האמונה המונותאיסטית, הוא "אב המון גויים", בשורתו מכוונת לכלל העמים בעולם. נכדו יעקב ייקרא בשם ישראל ובניו בני ישראל שמהם תוקם האומה הישראלית.
יציאת מצרים נקודות הפתיחה של עם, שורשיו של העם הם האבות, ובראשם אברהם. ולכן לא ייתכן שיציאת מצרים היא אירוע לאומי גרידא.
קרבן הפסח המאפיין את הבסיס האידיאולוגי של יציאת מצרים, בהיותו מציין את ייחוד ה', אמונה באל אחד מול הפוליתאיזם שרווח במצרים. קרבן פסח נאכל בבית אחד, בחבורה אחת, ראשו על קרבו ועל כרעיו, אסור לשבור בו עצם, כולו בסימן האחד. קרבן זה הוא ביטוי מעשי לתיאולוגיה שהביא אברהם לעולם. הקרבן מיועד לישראל בלבד: "זֹ֖את חֻקַּ֣ת הַפָּ֑סַח כָּל־בֶּן־נֵכָ֖ר לֹא־יֹ֥אכַל בּֽוֹ.....תּוֹשָׁ֥ב וְשָׂכִ֖יר לֹא־יֹֽאכַל־בּֽוֹ", חז"ל למדו ש"בן נכר" כולל יהודי שהמיר את דתו שאינו מורשה לאכול בקרבן הפסח. מאידך מי שמצטרף לברית אברהם מורשה לאכול קרבן פסח: "וְכִֽי־יָג֨וּר אִתְּךָ֜ גֵּ֗ר וְעָ֣שָׂה פֶסַח֘ לַה' הִמּ֧וֹל ל֣וֹ כָל־זָכָ֗ר וְאָז֙ יִקְרַ֣ב לַעֲשֹׂת֔וֹ וְהָיָ֖ה כְּאֶזְרַ֣ח הָאָ֑רֶץ וְכָל־עָרֵ֖ל לֹֽא־יֹ֥אכַל בּֽוֹ". הצורך בברית המילה המצווה שצווה בה אברהם, מלמד שקרבן הפסח מבוסס על האמונה באל אחד. הגר המהול הוא בניו מצטרף לקהילת המאמינים באל אחד ומורשה לאכול את הפסח, ואילו הישראלי הערל מופרש מקהילה זו ונאסר עליו לאכול את הפסח.
ביציאת מצרים לא היו רק צאצאי האבות אלא: " וְגַם־עֵ֥רֶב רַ֖ב עָלָ֣ה אִתָּ֑ם" בחז"ל יש דעות שמספרם היה יותר ממספר בני ישראל, אלו היו מצרים או בני עמים שישבו במצרים, כשנפתחו שערי "בית העבדים" המצרי החליטו להצטרף ליוצאים וללכת אל הבלתי- נודע אל המדבר. מה היו המניעים של אותה קבוצה? סיבות דתיות או רצון לצאת לחופשי ואולי שתי הסיבות גם יחד. מה היה יחס לבני ישראל, האם אהבו את בני ישראל ומנהיגם משה? שאלות שאין עליהם מענה ברור. חז"ל ראו את הבעייתיות בצירופם של קבוצות אלו, ואפילו הציגו חילוקי דעות בין ה' שהזהיר את משה שקבוצה זו בעת משבר תהווה חולייה חלשה ועלולה להחליש את העם כולו, ואילו משה היה "טוב עיין" ורצה לצרפם. במהלך ההיסטוריה קבוצה זו נטמעה בתוך העם, למרות שייתכן ובשנות הנדודים במדבר היו קבוצה עצמאית נספחת לעם.
הדבר מזכיר פסוק בספר ישעיהו העוסק בגאולה האחרונה: "כִּי֩ יְרַחֵ֨ם ה' אֶֽת־יַעֲקֹ֗ב וּבָחַ֥ר עוֹד֙ בְּיִשְׂרָאֵ֔ל וְהִנִּיחָ֖ם עַל־אַדְמָתָ֑ם וְנִלְוָ֤ה הַגֵּר֙ עֲלֵיהֶ֔ם וְנִסְפְּח֖וּ עַל־בֵּ֥ית יַעֲקֹֽב" (י"ד א), פשט הפסוק עוסק בנבואת נחמה, הסתפחותם של הגרים תביא ברכה לעם, אבל חז"ל דרשו מפסוק זה: "קשים גרים לישראל כספחת".
יציאת ישראל ממצרים מלבד היותה בשורה של האמונה המונותאיסטית היא בשורת חופש, העברת מסר ברור שאין זכות לאדם לשלוט על אדם אחר, החופש הוא "צלם האלוקים" של האדם, ולכן שלילת חופש חמורה ביותר. לוחמי חופש לאורך ההיסטוריה השתמשו ביציאת מצרים כדגם למאבקם לשחרור מעול זרים. הרב קוק בפתגמיו לחודשי השנה כתב לחודש ניסן את המשפט: "יציאת ישראל ממצרים תשמש לעד האביב של העולם כולו".
אם כך ראינו שיציאת מצרים כאירוע לאומי מכונן משמעותית לכלל העולם, שאליו העם פונה עם בשורת האמונה באל אחד שערכי מוסר, יושר וחופש נגזרים ממנה, וגם קיימת אפשרות של הצטרפות מעשית של בני עמים אחרים הבוחרים להצטרף למהלך הנשגב הזה.