הבידוד של אהרון ובניו

בחלקה השני של פרשת צו אנו קוראים על הליך חנוכת המשכן. משה חונך את אחיו אהרן ובניו לקראת תפקידם ככוהנים הראשונים שיעבדו במשכן. הקמת המשכן ארכה מספר חודשים מיום הכיפורים עד סוף חודש אדר לפי מסורת חז"ל, ובסוף חודש אדר המשכן מוכן ומשה מלמד את אהרן ובניו את סדר העבודה. הקורס אורך שבעה ימים. כל שבעת הימים משה מצווה עליהם: "וּמִפֶּתַח֩ אֹ֨הֶל מוֹעֵ֜ד לֹ֤א תֵֽצְאוּ֙ שִׁבְעַ֣ת יָמִ֔ים עַ֚ד י֣וֹם מְלֹ֔את יְמֵ֖י מִלֻּאֵיכֶ֑ם כִּ֚י שִׁבְעַ֣ת יָמִ֔ים יְמַלֵּ֖א אֶת־יֶדְכֶֽם" (ח' לג).
האם אהרן ובניו בפועל לא יצאו שבעה ימים מאוהל מועד או שכוונת הציווי שיתמקדו בלימוד ולא יעסקו בדברים אחרים?
האבן עזרא מתלבט בעניין: "יש אומרים לא תצאו שבעת ימים, ובלילה היו יוצאים לצרכם. והנכון בעיני, שיצאו בשעת הצורך ביום ובלילה. וחכם גדול אמר, כי חפרו מקום בחצר אהל מועד, וזהו רחוק....והטעם שלא יתעסקו בדבר, ולא ילכו למקום אחר". האבן עזרא מעלה שלש אפשרויות: א. היו יוצאים בלילות. ב. היום יוצאים ביום ובלילה לדברים מיוחדים. ג. חכם גדול: היה להם חפירה שבה שהו כל שבעת הימים. האבן עזרא אינו מקבל אפשרות זו. לדעת הרמב"ן הציווי מכוון רק לשעת העבודה. מפשט הפסוק נראה שמדובר על שהייה רצופה של שבעת ימים ללא קשר לעבודה שהרי בימים אלו לא עבדו בפועל, משה עבד והדגים להם את סדר העבודה (רש"ר הירש). נראה שמעבר לצורך הלימודי, תקופה זו של התבודדות הייתה נצרכת לאהרן ובניו כדי להכשירם לשליחות החשובה של העבודה במשכן. הכוהנים הם שליחי ה' קיבלו ממנו את תפקיד הכהונה וגם שליחי העם, הם מקריבים קרבנות ציבור ויחיד. שליחות נעלה זו מזקיקה התבוננות והכנה נפשית ורוחנית.
בפסוק הבא אומר משה: "כַּאֲשֶׁ֥ר עָשָׂ֖ה בַּיּ֣וֹם הַזֶּ֑ה צִוָּ֧ה ה' לַעֲשֹׂ֖ת לְכַפֵּ֥ר עֲלֵיכֶֽם" (ח' לד) חז"ל למדו מפסוק זה על שני תחומים נוספים בהם הכהן צריך להיות בבידוד: שבוע לפני יום הכיפורים, שבוע לפני שחיטת פרה אדומה. יום הכיפורים כל שנה ושחיטת פרה אדומה פעם בכמה שנים. "כאשר עשה ביום הזה צוה ה' לעשות לכפר עליכם, לעשות אלו מעשה פרה, לכפר - אלו מעשה יום הכיפורים" (תלמוד בבלי יומא ב.). מטרת בידוד הכהן הייתה כדי לשמור על טהרתו. בימים אלו היה מתכונן לעבודת יום כיפורים ולמעשה הפרה. ההכנה הייתה במישור המעשי ובוודאי גם במישור הרוחני.
המשכן אמור להוות ביטוי להשראת השכינה בישראל, השראת שכינה תלויה בכפרה וטהרה. למושג כפרה יש שלש משמעויות: א. כיסוי כמו כפורת שהייתה המכסה של ארון הברית. ב. כופר כמו כופר נפש, החוטא משלם על חטאו. ג. בארמית לכפר זה לנקות, הכפרה מנקה את החוטא מחטאו. גם אחרי הכפרה עדיין רישומו של החטא נשאר על החוטא, המודעות לחטא כיסויו וניקויו או תשלום הכופר מכהים את השפעתו על האדם, אבל אינם משחררים את האדם מרישומו של החטא. הטהרה פותחת דף חדש בחיי החוטא, היא מחזירה אותו למצב שלפני החטא, יש בה מעין לידה מחודשת, כמו התינוק היוצא ממעי אמו כך היוצא ממקווה הטהרה יוצא לחיים חדשים.
העובדים במשכן היו זקוקים לשבעת ימי התבודדות והתבוננות במשימה שהם עומדים בפניה, וכך הכהן המכפר על ישראל ביום הכיפורים וכך לפני מעשה הפרה שתפקידה לטהר מטומאת מת.
בידוד הוא אחד מסימני ההיכר של העם היהודי, אברהם היה עברי, וחז"ל דרשו שכל העולם מעבר אחד והוא מהעבר השני. כשבלעם ראה את ישראל שוכן במדבר הוא קרא עליהם את הפסוק: :הֶן־עָם֙ לְבָדָ֣ד יִשְׁכֹּ֔ן וּבַגּוֹיִ֖ם לֹ֥א יִתְחַשָּֽׁב" (במדבר כ"ג ט). ערב יציאת מצרים כשהמשחית נגף ברחובות מצרים משה גזר בידוד על בני ישראל: "וְאַתֶּ֗ם לֹ֥א תֵצְא֛וּ אִ֥ישׁ מִפֶּֽתַח־בֵּית֖וֹ עַד־בֹּֽקֶר". עם ישראל נולד מתוך בידוד עד שהאיר הבוקר.
המתח בין הבדידות לחברתיות מאפיין את חיינו. גם שליחי ציבור ואולי במיוחד הם כמו אהרן ובניו היו זקוקים להתבודדות כדי לבדוק את העבר ולהתבונן בעתיד וכך כל אחד ואחד.
החת"ם סופר (רבי משה סופר – 1762 פרנקפורט- 1839 פרשבורג) בפירושו לתורה "תורת משה" קרא את הפסוקים העוסקים באהרן ובניו כרמז לכל אדם ואדם: "רמז כל שבעים שנה לא יצא אדם צדיק מפתח אהל מועד, היינו ממחשבת עבודת ה' עד יום מלאת ימי מילואיכם, יום האחרון יום סילוקו שהוא יום מלאת ימי מילואיכם, כי ז' ימים ימלא, יום האחרון ההוא הוא ימלא ידכם בכל מעשי שבעים שנה, כי אז והלך לפניו צדקו של כל השבעים שנה". על פי המקרא ימי חייו של אדם הם שבעים שנה, (היום ב"ה אנו לרוב עוברים מכסה זו) ובכל ימי חייו האדם צריך שלא לצאת מפתח אוהל מועד, עליו להיות מרוכז בעבודת ה' עד יומו האחרון, שאז כל מעשיו נאספים. והוסיף החת"ם סופר: "ואמר עוד ופתח אהל מועד תשבו יומם ולילה שבעת ימים, פירוש מיום היוולדו יהיה כל יום בעיניו כאלו הוא היום בן ע' שנים (ונשלמו שנותיו). ועל דרך זה אמר רבי אלעזר בן עזריה: הרי אני כבן שבעים שנה, שכל יום היה בעיניו כיום אחד לפני מיתתו, ואותו המחשבה אינו מזיק כי הוא חייך ואורך ימיך, על כן ושמרתם את משמרת ה' ולא תמותו, כי חיו יחיה". כל יום אדם צריך לחשוב שהוא בן שבעים, וזה יומו האחרון, ולהשקיע בו במיצוי כוחותיו הרוחניים והגשמיים למטרות נעלות, ראייה זו אינה אמורה להביא את האדם לעצבות אלא כך יאריך ימים, יעשה את ימיו ארוכים, ימים בעלי משמעות ותוכן.
בימים אלו שאנו כולנו ספונים בבתינו זו הזדמנות כבירה לעיצוב תוכן פנימי לחיינו, עיצוב שיסייע לנו רבות עד שיאיר הבוקר.